אנחנו במרכז החדר והחדר מלא בספרים

ערן צור בגולדמונד חיפה 10.3.22

כתב מילים וצילם תמונות: TROY 

"מריחים עד לפה את האוויר המסריח מהמפרץ", ערן צור. 

החיים נעצרו בשנת 94', ואני המלך של השלולית האחרונה שנותרה. זה כנראה משפט שכתב מישהו שאולי הופיע בפאב השלולית המיתולוגי במפרץ. מצאתי אותו על פתק ניר זרוק בתחנה המרכזית הישנה בבת גלים, באחד מהשיטוטים הסהרוריים שלי אחרי עקבות מהעבר. 

ואכן החיים נעצרו בשנת 94'. בדיוק כרמלה גרוס התפרקו. חברות התקליטים אמרו, יש פה פוטנציאל, ננסה לבדוק אם  השורד, ערן צור, יכול להמשיך לצעוד במצעדים בתור עצמו. זה היה הימור. בייחוד אחרי שלבעייתי הזה הצמידו בעייתי אחר, ארקדי דוכין, והיה נראה כאילו ההילה הזוהרת שלו בתור נער החמד של הרוק הישראלי עומדת לדעוך. 

בא בעת, החיים נעצרו גם בחיפה, החיים של אלה ששומעים רוק, של הצעירים, אלה עם הדיסקים או תקליטים על המדף, שחרשו את ערן צור ללא הרף. כרמלה גרוס ווגנר הראשון ולעיתים גם השני, זה דיסק שנמצא עדיין על המדפים בהרבה בתים בחיפה. זאת עובדת מציאות שערן צור הוא הרוקר הגדול האחרון שיצא מחיפה. וזה לא היה אמור להיות ככה. מצנע והיה זה שגזר  מוות על הרוק בחיפה, או שאולי היה זה רצח רבין, ומוות הוא נושא שחוזר הרבה בשיריו של ערן צור. כיאה לטרובדור אמיתי. 

עכשיו כשהוא חוזר אליה להופעה, הוא מודה שהוא חוזר לעיר שהפך אותה לבית שני לו, כשברקע השגרה היומיומית של טיפול באמא שלו. ואולי רק דמיינתי, אבל היו לו קצת דמעות בעיניים כשהוא אמר את זה. האמת שגם לי היו. אנחנו במרכז החדר, והחדר מלא ספרים, ואלה דמעות של שמחה, כי זה אירוע נדיר, נדיר מאוד. 

הקהל, שאמור להיות קהל של תיכוניסטים ובני עשרים פלוס, הוא קהל של בני 50 לערך, שמעריכים את צור בתור הפסקול של החיים שלהם. את הרוקרים הצעירים של חיפה, העיר מעדיפה להשאיר בבתים, כי זה מסוכן שם בחוץ, יש חזירי בר והם יכולים לטרוף אותך. הקהל הזה, המבוגר, שמתענג של כוסות של מרק  ושקדי מרק בטעם גולדמונד, הוא קהל קצת מצחיק, אין מה לעשות,ילדי הרוק שננטשו ב 94' קצת גדלו.  אבל זה קהל ששולט אבסולוטית בכל מילות השירים, מתמסר באופן מלא, למרות הסאונד המאוד בעייתי, שלא לאמר - שערורייתי. לערן צור יש את התכונה הזאת, המאוד כייפית, שזה לא משנה באיזה תנאים תיתן לו לשיר, הוא תמיד יהנה, ויידע לתת מקסימום שואו. הבשלות הגיעה עם השנים, ועכשיו שהוא מופיע בחנות ספרים יש גם הלימה, כי אחרי הכל זה ערן צור שהוא בין היתר גם סופר. לכן הוייב של ההופעה קצת מזגזג בין סטנד אפ, להרצאה בשבוע הספר, לסיפורי רקע על חיפה. כן, אנחנו ליד שוק תלפיות. כן, ההורים נהגו לקחת אותו לכאן כדי לעשות קניות. ולא, הוא לא ממש אהב את זה. 

זאת חנות ספרים. והסאונד דורש תיקון, מר גולדמונד. אבל זה לא נחשב עלבון גדול לאמן סופר לבוא להופיע בחנות ספרים, בייחוד כשזה סולד אאוט. 

אני אוהב את ערן צור. אפשר לאמר גדלתי עליו קצת, בלי הגזמה, הכל בכדי תמונה של אווירה, הג'מים המיתולוגיים בבית רוטשילד, לימים בית הכט. לא הייתי שם, אבל בהחלט יכול לדמיין. שם הפציע כשרונו לראשונו. כעת, כמעט 40 שנה מאוחר יותר, הכישרון הוא אותו הכישרון. לרתק את קהלו בקולו החם, לשסף את האוויר בדראמה קולחת. 

אותו הבס שמלווה אותו כבר מעל 30 שנה. ערן צור. 

כשערן צור עולה לבמה, הקהל (70 איש, סולד אאוט כבר אמרנו?) מקבל אותו בחום גדול. ערן צור הוא לא רק ה-חיפאי (מהקריות) הכי מקורי שגדל לתוך היכל הרוק המקומי, הוא גם המכשף הכי גדול שנודע במחוזותינו. 

לוקח לו כמה דקות להתחמם, אבל מהרגע שהוא שם, הוא כמו סופה שלא ניתן לעצור אותה. כייף לראות אותו מופיע עם כל הספרים האלה ברקע, וגם מבחינה אקוסטית, זה עושה נעים בגב. בס נבלע היטב בתוך עצים.  זה יושב בול על הבס המיתולוגי, והאקוסטית שעליה הוא פורט באצבעות, בשיטה ממש ייחודית ומעניינת. הפריטה הזאת על האקוסטית זה אחד מסוד קסמיו בהופעות, ובכלל, האצבעות של ערן צור יודעות לעשות דברים. 

חתול לבן חוצה בדיוק את הקהל, חתול לבן וקהל שלבוש ברובו בשחור. ואצל ערן צור, זה פרח שחור. וגם תותים של יונה וולך, שיר שמלווה אותו כבר הרבה שנים, או קאבר יפהפה ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ. גירסת תאטרון קברט. לבד לבד על הגג. לבד על הגג, שבתות וחגים. לבד לבד. צרחה מרירה. ציניות. יגון קודר. זה לא שיר של להצטרף אליו בשירה בציבור, זה ביצוע של תסתמו את הפה לרגע ותנסו להקשיב. 

עבורי הקתרזיס של ההופעה הוא עלבון גדול. בשביל הרגע הזה חיכיתי. אין אפשרות לתאר את גודל ההתרגשות. זה היה בשנת 97', הייתי אז צעיר יותר, ושכן שלי בשכונת פלורנטין בתל אביב, תום נוימן קראו לו, אמר לי, "תשמע, השגתי לך כניסה להופעה של ערן צור שאני המפיק בפועל של ההופעות שלו, אתה חייב ללכת". הלכתי. 

עוד מהימים כשרונה קינן הופיעה לצידו על הבמה כגיטריסטית בחוות החיות בטבעון, כשדובי שיפמן המנוח עוד היה בחיים. או 20 שנה אחורה, כשגילגלתי איתו שיחת חולין בחדר האמנים מאחורי הקלעים של "סיטי הול", כשבא לפתוח הופעת צהריים של עמיר לב, כבר אז, השיר הזה בלט מעל כולם. משהו בכוח הממגנט שלו. הטקסט הוא מאוד מינימאליסטי, אבל מאוד עוצמתי. 

הוא מחבק אותה
והיא נלחצת
הוא מנשק אותה
היא קמה והולכת

רציתי שתדע
אני גדולה ממך
חשוב לי שתדע
שחזקה ממך

עכשיו אני ילד קטן
חושב שאת האמא שלי
זה אמצע הרחוב
אל תעזבי אותי לבד

והנה, באור היום העולה
נח לו במרכז החדר
עלבון גדול, קשה. 

ערן צור, "הבאתי לך פרח, כי הבונבוניירה נשארה בצרפת". 

איור: גיל ויינשטיין 0547266247

אנחנו עדיין במרכז החדר. החדר מלא בספרים. ההופעה יחסית קצרה, משהו שמתנ"ס הדר הרגישו צורך להרים. הקהל המבוגר הזה לא מראה סימני מחאה חזקים אחרי שלושה הדרנים, משחרר את ערן צור בקלות, גם כי כבר עייפים ורוצים ללכת לישון, וגם כי מבינים שתקופה לא קלה עוברת על הזמר. 

אבל היי, זה זיכרון שנזכור לנצח. עוד פיסה בפאזל הזה, של זמר שנטל חלק משמעותי בפסקול של החיים של כל אחד ואחד מאיתנו. 

עכשיו רק נותר למי שמנהל את העיר הזאת, אם יש מישהו כזה, להרים את הכובע, ולהנגיש אותו קצת יותר - קצת הרבה יותר - לקהל הצעיר והתרבותי בעיר הזאת. ויש קהל כזה. חלקו אפילו קונה - עדיין - ספרים בגולדמונד. ככה שאופטימיות זעירא עדיין יש. ניצן של תקווה. 

TROY