זה לא אני זאת היא.
בפופ הישראלי היה קיים עד היום וואקום אמיתי. בחיפוש אחרי דמות גבר שרמנט, גברי למהדרין, שהוא בעצם דיווה. רוב הפוליטיקאים שלנו היו כאלה, החל מגולדה מאיר, שהייתה אישה גברית מסוקסת, דרך יצחק רבין, שלא היו לא מספיק ביצים להביא את הסכמי השלום לכדי גמר והמציאות האכזרית טפחה על פניו, דרך דמויות נשיות למהדרין כמו שמעון פרס, או נתניהו, שהוא כולו מלכת מסך מתיפיפת ללא שמץ של קשר בין הדיבור למעשים.
זה אירוע מצחיק בהתהוות כנראה שהדור הנוכחי הוא הראשון לקלוט את הבלוף. שכל גיבובי המילים הללו של הפוליטיקה הישנה הם לא יותר מאשר כלום בחפיסה של שוקולד, ממתק אשליות עטוף בצרור של כוונות טובות שאין לו שום חיבור למציאות.
במציאות הישראלית, שבה השמאל כבר לא באמת קיים, שבה השמעת דעה ארוכה ומנומקת היא סוג של חטא (כי היא מטורגטת ישר בתור שקר). זה לא מקרה שהשמאל החילוני שם לו את נעמה לזימי בתור ראש. היא מאוד נשית ומאוד מנומקת היטב. בדיוק כל מה שהימין והציבור בכללותו שונאים.
את מה שהפוליטיקה לא יודעת, דנקנר הבין לבד. שעדיף להגיש את השירים כשהם גרוביים, להקה עם מתופף תותח וגיטריסט מפולפל על הבמה זה הכרח. שהכל יהיה דוגרי בפרצוף. שירים קצרים, שלוש דקות גג, מלאים במלל קצרצר, מעט מעט פתוס של שירה, אחרי הכל הוא קצת זמר, ועוד קצת מוטיב מזרחי, ואם אפשר לדגום קצת פופ קוראני על הדרך, אז למה לא, כל מה שתופס חזק ברגליים.
אין שום דבר חדש מוסיקאלית בשלושת הלהיטים העוקבים של דנקר. ובכל זאת נולדה לנו דיווה, אחת שמבטיחה וגם מקיימת. והיא בעצם גבר. וזאת היא, לא הוא. לא היא, זאת אני. מי זאת המלכה? מי?
זה מאוד מרגש לראות כוכב גדול כשהוא צומח לך מול העיניים. לראות שהמתכון להיטים שהמציא עובד. לראות שהוא עובר מסך נהדר, ומצליח למקד אליו המוני מעריצים ואהבה טוטאלית.
השאלה אם זאת רק טרילוגיה. מסקרן במיוחד יהיה הלהיט הבא.
TROY