מין ביוגרפיה

לא בדיוק ביוגרפיה כמו שאתם מצפים, אלא יותר דיבור שלי על העבר, ההווה, העתיד והאנשים שמסביבי.

הקדמה

ביוגרפיה היא דבר ארוך. אפשר לקצר אותה, אבל האורך שלה זה מה שעושה את היופי שלה. בעצם נקודת הפרספקטיבה שממנה יוצאת ביוגרפיה היא נקודת זמן שרירותית שבה אתה משחזר אי-אילו מאורעות, בהתאם לזווית הסתכלות זמנית עכשוית, שגם היא עשויה להשתנות עוד רגע קל. בעצם אמירת המילה "ביוגרפיה" אנחנו מספרים איזשהו סיפור. זה לא בהכרח הסיפור האמיתי ביותר, הנכון ביותר או המשקף ביותר. זה סיפור, נכון לזמן הזה. סיפור של הרגע. במקרה הוא גם נוגע להיסטוריה שלי. אני חיפאי, נולדתי בחיפה. חיפה היא אולי העיר בישראל שהולידה הכי הרבה מוזיקאים בארץ, ומה שמאפיין את כל אלה הוא שהם עזבו את חיפה. גם אני עזבתי, אבל חזרתי. בשבילי זה אידיאלי ליצור בחיפה ולהסתובב במקביל הרבה בתל-אביב. זה יוצר איזון מעניין.

ספר לי סיפור

בעצם שיר גם הוא מספר סיפור. רבים מהשירים שאני כותב מספרים את הסיפור שלי במילים עקיפות. שירים אחרים מספרים סיפורים של אנשים אחרים. וישנם שירים של אלגוריות למציאות יותר כללית וגדולה. מציאות של כולם, מציאות חברתית, מציאות פוליטית לפעמים, מציאות שחוברה לה יחדיו בשיר. הופה, הבאתי אותה במילה כבדה. אלגוריה. אני מתנצל מראש. ייתכן מדי-פעם שאשתמש במילים שמצריכות מילון. זה נובע מזה שבגיל 17, כשרציתי להתקבל לגלי צה"ל, אז למדתי את כל מילון "אבן-שושן" בעל פה. אמנם שכחתי מאז את רוב המילים, אבל עדיין אני זוכר כמה, פה ושם. אין ספק שאם הייתי מתקבל (בסופו של דבר לא נתנו לי לגשת לבחינות אפילו, בגלל הפרופיל הצבאי) לגלי צה"ל, אז בטוח שהייתי זוכר את כל המילים האלה עד עצם היום הזה.

את השיר המולחן הראשון כתבתי בגיל 11, "שלום שלום לבית הספר / שלום אולי עוד ניפגש מחר". זה היה שיר שנועד למסיבת סיום של בית-הספר היסודי. משם הדרך ללהקת "פס כחול", להקת הנעורים שלי, הייתה קצרה. ייתכן שיום אחד אמצא את הקלטת מאותם ימים, ואפשר יהיה להוריד לאתר איזה קטע או שניים שהקלטנו אז. היינו צמד, אני ועידן. עידן ניגן בקלידים, אני שרתי. יחדיו כתבנו את השירים. היה לעידן שיר אחד שהוא קרא לו מולדת, "מולדת / מולדת / בשמיים השמש יוקדת". והיה עוד שיר, "הנה בא השלום / מכל פינה מכל חלום". להקת ילדודס נאיבית. היינו תמימים. כמעט הופענו בטלוויזיה. במחשבה שניה, טוב שלא הופענו שם. חיינו היו נהרסים כהרף-עין, יש לשער...

חשיפה

תמיד שואלים את השאלה, מתי אני אהיה מפורסם. בראש אתה כבר מתכנן מה תענה לשאלות העיתונאי שיבוא לראיין אותך. כדי להתאמן על הקטע הזה, הלכתי כבר בגיל צעיר להיות עיתונאי. "מעריב לנוער" תחילה, ואחר כך שורה של עיתונים אחרים. העיסוק הזה הוא משהו שמלווה אותי עד היום, נכון לכתיבת השורות האלה. כן כן, גם השורות האלה נכתבות, וזאת כתיבה בפני עצמה. אני אוהב לכתוב. זה עיסוק מעניין. אני אוהב את האינטראקציה שבפגישה עם אנשים, אמנים, יוצרים אחרים. זה חשוב וזה מפרה. בשנת 2005 למשל נוצרה איזה מיני התרחשות כזאת עם פורטיס, היה זה שיר שכתבנו יחד מעל גבי הפורום של וואי-נט. בעיתון מה שקורה זה שאתה כותב מילים על אנשים אחרים ומקבל על זה כסף. באותה הזדמנות אתה גם פוגש אותם ושואל את כל השאלות שהיית רוצה שישאלו אותך כשתכננת שתהיה כוכב גדול בתור ילד. עם הזמן אתה מבין עד כמה הקטע הזה שטותי, ועד כמה הדבר שבאמת יקר לך הוא מוזיקה.

מוזיקה

אני צורך מוזיקה באופן כפייתי מאוד מגיל 12 בערך. מהקלטת הראשונה (מותחן של מייקל ג'קסון), דרך מאות קלטות שהקלטתי מהרדיו במשך השנים ועד רכישות אצל "ניסים קסטות" בעשרה שקלים (היה לו שם - לו ריד טרנספומר, אלן פרסון, קינג קרימזון, אלון אולארצ'יק, ועוד דברים שווים). הנבירה הזאת בחנויות זה משהו שעשיתי במשך שנים. חור בשחור, פיקדילי, האוזן השלישית, התחנה האחרונה. אלה המקומות שמהם למדתי לשאוב אור, כי מבחינתי היה צריך כל הזמן לשמוע עוד ועוד. מהווקמן הראשון (בגיל 17 מעריב לנוער שלחו אותי לקיימברידג', ושם בגלות רכשתי את הווקמן הראשון, ועוד סדרה של קלטות - ג'ון קייל וכל מיני דברים שלא ניתן היה להשיג בארץ) ואחר-כך עוד ערימה של ווקמנים. כל פעם זה מתקלקל, וקונים חדש. מגרדים את הכסף מהרצפה, משכורת צבאית, דמי כיס, שיעורים פרטיים. מה שרק אפשר. זה לא היה קל בכלל. אם היו לי למשל 200 ש"ח פנויים, אז באופן אינסטינקטיבי מה שהייתי עושה זה הולך וקונה עשרים קלטות בעשרה ש"ח. העדפתי תמיד לקנות כמה שיותר, לפתוח את האוזניים לכמה שיותר סוגי מוזיקה. ככה במהרה מוזיקה ערבית, ברזילאית, יפנית, צרפתית, הרבה רוק, אלקטרונית, וכמובן - ישראלית. כל אלה הפכו להיות חלק משגרת יומי. בעצם הרגשתי באיזשהו שלב שמוזיקה מחברת אותי לכל העולם, שאני לא צריך לצאת מהחדר כדי להגיע למקומות רחוקים. אני שם דיסק יפני, והנה אני כבר שם. זאת תחושה שמלווה אותי עד היום, כאשר הטלוויזיה ממלאת אצלי פחות ופחות מקום ועניין.

גם דרכי הצריכה המוזיקאלית השתנו. היום אין צורך יותר לנבור בחנויות. אפשר להוריד שפע של אלבומים (באופן חוקי, כמובן) באינטרנט, תמורת תשלום לא גבוה. ואפשר באתרי דיסקים יד-שניה לרכוש שפע של מותגים במחירים מגוחכים. קישורים לאתרים כאלה נמצאים אצלי ב"קישורים". כבר לא צריך לשוטט בין מדפי החנויות. עדיין, מדי פעם אני משוטט, בעיקר בחיפוש אחרי מציאות במוזיקה הישראלית. השיקול הכלכלי תמיד תפס תפקיד, אבל לא הפריע לי להזמין דיסקים מחו"ל במחירים מופקעים כשהרגשתי שאני ממש חייב. זהו התהליך הארוך של גיבוש טעם מוזיקאלי. טעם מוזיקאלי זה דבר מאוד חשוב למוזיקאי, בלי טעם - המוזיקה שלך היא דבר סתמי, עוד משהו שאתה עושה בשביל להלהיב את החבר'ה. משהו סתמי כזה, בלי שורשים, בלי עומק, בלי הרבה עניין בפנים. המוזיקה שאני עושה, בשבילי, היא סיכום של כל הדברים ששמעתי, ולמעשה - זאת מוזיקה שבאה לענות על צורך נפשי פנימי שלי. במקומות שבהם אני כבר לא מסופק מבחוץ, אני צריך ליצור לעצמי גירוי מחודש משלי. משהו מקורי משלי, שאיש לא יוכל לייצר בשבילי. זה סוג של רגש, סוג של חומר, שאני צריך לצרוך. וישנם גם אחרים שצריכים לצרוך יחד איתי. זה מעגל-קסמים שכזה, כפי שאני צרכתי וצורך במשך שנים מוזיקאים שאני עוקב אחריהם באופן קבוע, כך ישנם גם אחרים שצריכים לצרוך את המוזיקה שלי. ברגע שהיא שם, כשהיא נמצאת בעולם החומר מוטבעת על דיסק ואפילו על קלטת, יש מי שצריך לשמוע.

אני מאמין בכלל בקדושת החומר. אדם שניצוק אל תוך החומר לא נוצר סתם. יש לו תפקיד. זאת אנרגיה יצירתית מופלאה שמהלכת על פני האדמה. השירים - יש להם תפקיד גדול בשימור ה"רוח" שמאחורי הנפש הזאת שבחומר. ברגע שיש שיר מוקלט באיזשהו פורמט, תפקידו להגיע לאנשים אחרים. אנשים צריכים לצרוך אותו כדי "להשקות לרוויה" את הנפש שלהם. אתה לא יכול לחסוך מזון מאנשים רעבים. אתה צריך לחלוק עם האחרים את המתנה הפלאית הזאת שקיבלת. ככה אני רואה את זה. הכלל שהטבעתי עכשיו, זה משהו שצריך לאפיין כל מוזיקאי ומוזיקאי בארץ ובעולם. תמיד יש מי שצריך לשמוע אותך, כי למוזיקה יש תפקיד חשוב מאוד בעולמנו. מה הוא התפקיד הזה? זה משהו בהחלט שהייתי רוצה לברר, ואני מברר אותו. אין לי תשובה מוגדרת לשאלה, אבל אם אדע פעם, אני מבטיח לספר... אני רוצה לעודד מי מכם שאולי צורך מוזיקה להמשיך ולצרוך עוד ועוד. זה חשוב לאללה לצרוך מוזיקה. כמה שיותר צורכים, ככה יותר טוב. זה פותח את הראש, זה עושה טוב על הלב, זה מלמד ומפרה, וזה עוזר לחיות חיים בריאים ושמחים יותר. למעשה, אני לא רואה חיים בלי מוזיקה, וזה באמת פאק שלי, אבל אנשים, באמת באמת - בלי מוזיקה אין חיים. מוזיקה היא היא האלוהים, ולא אותה דמות מסתורית וחובבת נקם שמתוארת באותו קובץ ספרים פופולארי שאולי שמעתם עליו פעם (רמז, לא "דפי-זהב").

כותבים ומוחקים

את רוב הנעורים שלי, לאחר ש"פס כחול" התפרקה, ביליתי בלכתוב שירים ולמחוק אותם. לעיתים מחקתי אותם עוד לפני שהספקתי לכתוב אפילו. המילים פשוט מתפוצצות לך בתוך הראש, זאת מין אנרגיה עצומה כזאת שרוצה לצאת ממך, ואתה עוצר אותה בתוך עצמה ולא נותן לה לצאת. זה היה תהליך אכזרי מאוד של התכחשות ושל ביטחון עצמי מעורער. הרבה מאוד שירי בוסר, והרבה מאוד עצבים ורוגז. הרבה כעס, על עצמי ועל אחרים. התבגרות במובן הטוב של המילה. ובמובן היצירתי, היו מספר שירים טובים שכתבתי אז, והם נשארו איתי. אלה היו השירים שידעתי שצריך לשמור. על בסיס השירים האלה נוצרו השירים שבאו אחריהם. ככה שיר הוביל לשיר, פזמון לפזמון, לחן הוביל ללחן. הייתי הולך ברחוב ומזמזם לחנים, לעיתים הייתה שורה קופצת לראש. לעיתים זה נמשך ימים ארוכים, לעיתים שיר נוצר בתוך דקות ספורות וממוקדות. אין כללים, אתה מלמד את עצמך לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד אותך את זה. וכל הנסיונות לעשות את זה ככה, כאילו שמישהו יבוא וילמד אותך את זה, נועדו לכישלון.

מגיל חמש, אני חושב, כבר הסתובבתי בתור ילד קטן וזימזמתי דברים, בעיקר לכלב בלקי, הכלב שליווה את ילדותי עד גיל 10 בערך. אולי אחרי שהכלב נעלם במפתיע בוקר אחד, מה שהיווה טראומה קשה באמת, אז גם נעלם הקהל היחידי שהיה לי, והייתי נאלץ להתחיל לכתוב שירים. משהו שיהיה אפשר לשיר לאנשים, לא לכלבים. במקביל הלכתי ללמוד פסנתר במשך כמה שנים, לימודים קלאסיים רגילים. זה נתן לי איזשהו מושג לגבי מבנים מסויימים במוזיקה, לגבי קלידים, והרבה מושג לגבי מורות לפסנתר, הקפריזות שלהן, השאיפות שלהן לכבוש את העולם, ואחרי זה את הירח, המאדים ואת מערכת השמש כולה. למדתי אצל שלוש מורות שונות- תמר נהרי, רחל ארנסט וברכה אורנן.

ההקלטה הראשונה, ההופעה הראשונה

הם היו שני אידיאליסטים מתל אביב שבאו לחיפה ופתחו פה אולפן הקלטות בשם "ארה". השיר "פנטזיות אדומות זהובות" הוקלט אצלם במשך יומיים מרתוניים, והושמע בתוכניתו של שי טרייטל בגל"צ, "מוזרויות". זו הייתה ההקלטה הראשונה, והחשיפה הראשונה למעשה, בגיל 18 בערך. דקות ספורות לפני הגיוס עוד הספקתי לאלתר ערב חד-פעמי שלי בצוותא בחיפה, עם שירים שכתבתי שבוע לפני ההופעה הזאת. אחר כך באה הפסקה, למדתי ערבית בגבעת-חביבה במשך שנה והתגייסתי לצבא.

שירתתי בחיל המודיעין. האנרגיה המתפרצת הציקה לי במשך כל השירות הצבאי. היו שם שירים בפנים שזעקו החוצה ורצו לצאת, ואני לא עשיתי איתם שם דבר. במקום זה, יצרתי עיתון בבסיס שבו שרתתי. לעיתון קראו "סינג סינג", על שם כלא נודע. למעשה, היה פה רצון מודחק לשיר. אז במקום לשיר שירים, כתבתי חיבורים די מוזרים והדפסתי אותם לעיתון. אף אחד לא קרא אותם. עד שבוקר אחד, אחרי הרבה מאוד גליונות שהפקתי, הוצאתי את הסקופ הראשון שלי. זו הייתה חדשה מדהימה - חברים, יש לנו מפקד גרוע! וזה היה גם סופו של העיתון, ובמהרה גם הסתיים השירות הצבאי שלי. היה לי ארון מלא בקלטות בחדר שלי בבסיס. חבריי לחדר נאלצו לשמוע מוזיקה טובה, ומספרים לי שגם אדיר מילר (אני לא ממש זוכר אותו) הסתובב בקומה מתחתיי. היה גם דיסקוטק בבסיס. זאת הייתה חוויה מגבשת, השירות הצבאי שלי. המוזיקה התחילה למעשה באופן אמיתי רק אחרי השיחרור.

האלבום הראשון, Playing in the Garden

את האלבום הראשון שלי הקלטתי בחיפה ב-1995 באולפן של עידן, אותו עידן שהיה חלק מלהקת הנעורים שלי. האולפן שלו - סיגנל, אולפן ג'ינגלים במקור, נראה כמו המקום המתאים להקליט את playing in the garden. הקלטה של אלבום בפעם הראשונה היא חוויה מיוחדת. הזמנתי אי-אילו חברים שיהיו נוכחים בהקלטה ההיסטורית הזאת, והם גם היוו את הגרעין למקהלה בשיר "הרחוב גוסס". משהו דומה מאוד קרה באלבום השלישי "סיפור בלי מחשבה", כשמקהלה דומה נוצרה בשיר "פעמון ישן". בשתי המקהלות, אגב, השתתפה עפרה נוסבאום, ידידתי מנתניה. האלבום הראשון הכיל 16 שירים, שהתאימו לאותה תקופה שבה נכתבו. היו בו גם כמה רצועות וותיקות יותר. את השירים העתיקים שלי מגילאי 14-12 עוד לא הוצאתי עדיין. מי יודע, אולי זה יקרה באחד הימים. צריך להציץ בארכיון פעם ולראות אולי יש שם משהו מתאים. יש איזו אמירה שגורסת שהשירים המוקדמים הם גם הטובים ביותר. השירים של האלבום הראשון נתפרו לכבודו בחודש שקדמה להקלטה. במשך חודש רצוף ישבתי בבית ועיבדתי את השירים, באופן מינימאליסטי, עד לתאריך שנקבע מראש להקלטה.

זה האלבום היחידי שבו אני עושה שימוש בשירי משוררים. יש שלושה כאלה באלבום הראשון- יצחק ינאי קשישא, משה סחר וענבל נקש. ינאי היה המשכתב של הכתבות כשהייתי כתב ב"מעריב לנוער", הוא החתום בשם י.יצחק כמתרגם בסידרת הספרים "הסיפורים המוזרים/מרתקים ביותר בעולם". משה סחר הוא משורר וותיק שנפגש איתי באקראי בבית העיתונאים, בתיווכו של המו"ל שלו, ירון גולן. זו הייתה פגישה מוזרה מעט, שבמהלכה ניגש גולן אל שולחן בו ישבתי עם קרובת משפחתי (רמז, סופרת), והציג את עצמו באופן ספונטני. במהרה שלף את כתב היד של השיר "גשם", וכל השאר הוא היסטוריה. ענבל נקש היא משוררת צעירה שהכרתי בסדנת מחזאים צעירים בתיכון. אפרופו הסדנא הזאת, לאחרונה גילה לי מישהו שמצא ספרון "מחזאות צעירה", שאני מככב בו עם המחזה שכתבתי אז. אכן, היה דבר כזה. הספרון יצא במסגרת תחרות מחזאות של משרד החינוך. אני ושי טרייטל (שיותר מאוחר השמיע אותי בגל"צ) השתתפנו והמחזות שלנו זכו להיות מודפסים בספרון הזה.

הטכנאי באלבום הראשון היה טל אגייב, שהוסיף אי-אילו אפקטים לשירים שמלכתחילה הכילו בתוכם הרבה דרמה. בעיני זו הייתה המוזיקה הכי פשטנית שיכלה להיות באותו זמן. לקחתי איתי ווקמן והקשבתי לקלטת הזאת מאות פעמים במשך השנה שאחרי. אחרים החשיבו את זה בתור אוונגארד, משום-מה. 500 עותקים מהדיסק הזה יוצרו ונעלמו בתוך תקופה קצרה. לעטיפה המינימאליסטית צורפו ציורים שצייר הצייר עוזי עוזיאל. כל דיסק הכיל ציור אחר שלו. זה היה מין פרוייקט נסיוני שכזה. היו רצועות מהאלבום ששובצו בתוכניות המתאימות ברשת גימל. האלבום לא עשה רעש גדול, מה גם שעדיין לא הייתי מוכן לרעש גדול. העיצוב שלו היה שונה מהעיצוב הרגיל, והקונספט היה טיפה מעומעם. התארחתי גם בתוכניתו של מייק הולר "אחוז החסימה" על תקן של "מרפא במוזיקה" והשמעתי רצועות מתוך הדיסק (זה היה ברשת ב').

האלבום השני, הרוג את הבכי הרוג את הכאב

הוקלט בחיפה באולפני ג'אנגל בשנת 99', יצא ב - 2000. "הרוג את הבכי הרוג את הכאב" הגיח אל העולם אחרי כמה שנים של חיפוש דרך. זה אלבום פופ ביסודו של דבר. אלבום ארוך למדי. יש בו כמה אורחים. אלדד זיו ואריה אורגד בשני שירים. לימור שוחט ושירלי ישראל ז"ל בשירים אחרים. את האלבום ערך יזהר אשדות. סיפורה של שירלי ישראל הוא סיפור מעט עצוב. היא נפרדה מהעולם בגיל כה צעיר. ההקלטה של הקול (המדהים) שלה באלבום זה סוג של הנצחה, אפשר לומר. באלבום הזה כבר התחיל להתגבש איזה כיוון יצירתי יותר ברור של פופ מתוחכם. האלבום נוצר מתוך התלהבות גדולה ומכיל 67 דקות של מוזיקה. היו מספר רצועות שנותרו מחוץ לאלבום. גם ב"סיפור בלי מחשבה" יש כאלה.

כמו האלבום הראשון, גם האלבום הזה הוקלט במרתון של שלושה ימי הקלטות אינטנסיביים. במטרה לחסוך בשעות אולפן, נדחסו הקלטות השירים לתוך פורמט מצומצם וקצר. השיטה הזאת עוזרת לפעמים למנוע התחבטות יצירתית ארוכת-טווח. כשאתה מקליט בבית, כמו שקורה עכשיו, התהליך הרבה יותר ארוך, ותמיד יש לך את האפשרות להקליט ולמחוק, להקליט ולמחוק. זה פותח פתח לתהליך ארוך שיכול להתארך ולא להסתיים אף פעם, אם אתה לא מותח לך קווים אדומים, לוחות זמנים ונקודות ויעדים שצריך להגיע אליהם.

"הרוג את הבכי הרוג את הכאב" הוא הדיסק הראשון שלי שהגיע לחנויות דיסקים בצורה מסודרת, בעיקר ברשת "צליל" וגם ב"אוזן השלישית". הוא גם היה הדיסק הישראלי הראשון במילניום החדש ברשת גימל, בזכות ההברקה שלי - להביא אותו לאולפני "קול ישראל" ביום הראשון של המילניום החדש, לפני כל דיסק ישראלי אחר שאמור היה להיות "הישראלי הראשון במילניום". ההברקה הזאת נתנה לשיר "בין הטיפות" דקות שידור במבזק 14:30 שערך יוסי כסיף, וכלל גם רצועת דיבור בת דקה שלה, שנערכה מתוך ראיון שערכנו מראש, וזאת הייתה חוויה מיוחדת בפני עצמה. חלקים נוספים מהאלבום הושמעו בגימל, וגם בתוכניתו של גיא פדרמן ב"הגל הבטוח". היה מרגש לטעום עוד קצת השמעות ברדיו. השיר "בין הטיפות" יצא בסינגל, תחת ידיה המסורות של היחצ"נית סיניה מזרחי. ובין לבין... היו הופעות.

הופעות - מסע טרוי הראשון

זה היה בשנים 1998-1999. ההופעות אז נערכו בשלושה מקומות בתל-אביב: בארבי הקטן (זו הייתה ההופעה הראשונה שגם הונצחה בהקלטה. בהחלט צפויות לעלות כאן באתר רצועות מתוך ההקלטה הזאת), הלוגוס והמרתף העליון ב"בית לסין". חלק מההופעות היו שלי לבד עם הקלידים, ובחלקן אירחתי אמנים נוספים. אסף לידר (אמן מסקרן בזכות עצמו, אחד המעניינים שפגשתי, ושום קשר לעברי לידר) התארח אצלי פעמיים בלוגוס, ופעם בבית לסין. תום והסיפור האמיתי, המשורר אייל שוהם ואורחים נוספים התארחו בערב רב-משתתפים שעשיתי ב"בית לסין" לכבוד פורים בשנת 99'. בסך הכל נספרו באותו סיפור 11 הופעות, מתוכן 5 הופעות סולו. השנים 1996-1998 היו שנים שבהן התגוררתי בשכונת פלורנטין בת"א (זה הוליד את השיר "פלורנטין קיץ 97"). עשיתי גם גיחות באותה תקופה לערב הבמה הפתוחה של הבלקוני בנחלת בנימין.

האלבום השלישי, סיפור בלי מחשבה

האלבום השלישי מהווה שיא ביצירה של הפרויקט TROY, ואולי נקודת-מפנה. אגב, את כל שלושת האלבומים ניתן עדיין לרכוש. זאת הייתה הפעם הראשונה שסינגל, "פיקניק", הושמע בשיא הפריים-טיים בגל"צ, גימל וכמעט בכל תחנת רדיו אפשרית. זה האלבום ששם את TROY בצורה מאוד מוחשית על המפה. זה היה גם האלבום הראשון שהוקלט באולפן מקצועי בתל-אביב, אולפנו של יזהר אשדות (שכבר קודם-לכן עשה עריכה דיגיטלית ב"הרוג את הבכי הרוב את הכאב"). 11 רצועות התכנסו לתוך האלבום הזה (קצר יותר מהאלבום הקודם, אבל הקונספקט היה ברור. והיה כאן קונספקט) הוקלטו בכמה ימים מרתוניים. שני טכנאים שימשו כאן כיועצים, הם הטכנאים המתוחכמים של יזהר אשדות - אלידע רמון וטל מטמור. חלק מהקונספט היה שהם יעבדו ביחד על הפרוייקט, וזה אכן תרם הרבה - נוכחותם המשותפת הוסיפו רבדים משמעותיים לאלבום.

ג'ו רוזן היה שותף בהפקה המוזיקאלית. לג'ו תרומה חשובה מאוד לאלבום הזה, הן בתפקידי בס חשובים שתרם והן בגיבוש הסופי של הקונספט. החזרות להקלטות נערכו חודשים לפני ההקלטה, והיו כמה שירים שעבדנו עליהם שלא נכללו בסופו של דבר באלבום. אייל אלטברג ניגן בגיטרה חשמלית בכמה שירים. אלטברג, איש להקת "אכסניית הזמן" מיקנעם, נעלם לנו באופק תקופה קצרה אחרי ההקלטה. בחור מוכשר מאוד. היה נסיון שלי לנגן קלידים עם הלהקה שלו במשך איזו תקופה. בסופו של דבר זה התמוסס, וגם הוא כאמור נעלם. מי יודע, ייתכן שעוד יחזור...

בחור נוסף שהתארח באלבום היה לירן דרוקמן, פוקימון, שתרם קולות. בשיר "פעמון ישן" ישנה "מקהלה" שמורכבת מאייל אלטברג, עפרה נוסבאום, אני וג'ו- אם אני לא טועה. "סיפור בלי מחשבה" מכיל לא מעט שירים שהם המנוניים לכל דבר, בנוסף לשירים שנכתבו בעקבות מסע ההופעות הראשון. "האמת" ו"אלוהים" למשל היו שירים כאלה וותיקים שנכתבו בעקבות ההופעות, והלכו איתי במשך כמה שנים. אפילו הספקתי לשיר אותם בסיבוב ההופעות הראשון מיד לאחר שנכתבו. "פעמון ישן", "פרפר", "פיקניק" ו"השיר הירוק" נכתבו במיוחד לצורך האלבום, כמו גם השירים "אומץ" ו"ארץ זרה". השירים האלה הקפיצו את רמת הכתיבה שלי בכמה דרגות, לדעתי כמובן.

יש מידה של פשטנות ב"סיפור בלי מחשבה", וישירות שלא הייתה קודם בשירים. "פלורנטין קיץ 97'" הוא בהחלט הסיפור הביוגרפי של פרק הזמן בו התגוררתי בשכונה התל-אביבית. במקור "סיפור בלי מחשבה" נקרא "האלבום הירוק". הצירוף (שיש לו כמה וכמה משמעויות) "סיפור בלי מחשבה" נוצר אחר כך. זה יכול להיות סיפור, קונספט, שנוצר בלי מחשבה, ריקני משהו (כמו שגם כתב בביקורת שלו על הדיסק, באהדה רבה, אבישי מתיה בעיתון העיר של ת"א). "סיפור בלי מחשבה" הוא גם סיפור שנהגה בקול בלי הרבה מחשבה, באופן ספונטני. "סיפור בלי מחשבה" זה צירוף שמיטיב להסביר את שירי האלבום. כפי שהיטיב לכתוב ניסן שור ב"סופשבוע" של מעריב, TROY הוא פרוייקט שעובד שעות נוספות בשביל להוכיח שגם אינדיבידואל, בלי גב של חברת תקליטים, שיוצר מתוך עצמו, יכול להגיח אל תוך הציבוריות הישראלית.

מוזיקה אלקטרונית

זה המקום להסביר את החיבה המיוחדת שלי למוזיקה אלקטרונית. כל אלבומי TROY המוקדמים מבוססים על עבודת הקלידים שלי. זה דבר שמתפתח ועובר שינויים מרחיקי-לכת עם הזמן. זה התחיל מעבודה על ציוד נסיוני בשלושת האלבומים הראשונים, והקלטות לתוך טייפ ביתי פשוט שנוסו במשך השנים (יש מאסטר שלם על גבי קלטת מטאל שנקרא "1997", ומכיל שירים כאלו שהקלטתי בתקופה שגרתי בדירה בשכונת פלורנטין שבתל-אביב).

מגאסאונד הוא הבית החדש לסאונד של TROY. זה אולפן הבית שבו נעשים הניסויים המוזיקאליים הארוכים והחשובים. לצורך העניין הזה עבר הציוד שידרוג - מציוד נסיוני לציוד מוזיקאלי מקצועי לחלוטין. וזה כבר אומר גישה מתקדמת לסאונד, לתוכן ולאמירה.

האלבום הרביעי, definition

"עכשיו מגיע האלבום הרביעי, definition, שמהווה שינוי כיוון מרענן וקפיצת מדרגה אמיתית. ההפקה, שמושפעת מאוד מאייטיז אלקטרוני בסגנון האסושייטס, השאירה את המוזיקה במצב לא מטופל מדי, והפער - החמקמק במקרה הזה - שבין פופ לאנדרגראונד שומר על מתח נכון. השירים, שברובם מסתלסלים ומתפתלים ליצירות ארוכות, לא מתאפקים מלשפוך בנועם סטוקים של אירוניה ועצב". (- עדי גולד על definition של TROY מתוך מוסף "לילות" / "ידיעות אחרונות" - 16.05.03)

definition (שיצא בינואר 2003) הוא הראשון להיות מוקלט באולפן הבית מגאסאונד, והראשון שהופץ לחנויות בצורה חיצונית מסודרת (הפצה של הלייבל "פוך"). זאת הפעם הראשונה שבה עשיתי ניסוי עם הצליל החדש שלי, המנופח יותר והשמן יותר, באלבום שהוא כולו נסיוני, תעשייתי וכבד. הוא מכיל מעט מאוד שירים, במובן המסורתי של המילה, אלא בעיקר לופים ומסעות ארוכים ארוכים בין הלולאות הללו. זה משהו שכנראה תמיד רציתי ואהבתי לעשות, לטייל בין מאסות כבדות רציניות של סינטיסייזרים.

זהו אלבום כל-כך כבד שבשלב כלשהו של התהליך חשבתי לזנוח ולגנוז אותו לגמרי. הודות לכמה מילים טובות ומעודדות של ידידי רם אוריון, נטלתי את צרור ההקלטות שהיו מונחות בצד במשך כמה חודשים והשלמתי אותן בעזרתם של עומר שפירא (בס) ושחר שריג (גיטרה). סיום שיפוץ האלבום הזה היה כייפי למדי.

הסתבר שזאת הייתה עסקה כדאית. כשיצא האלבום, הוא זכה לקבלת פנים חמה מבחוץ, מה שכמובן מעודד להמשיך ולעשות ולשכלל את צליל הסאונד החדש הזה שאני יוצר כאן בבית. אבל בינתיים, בשני האלבומים הבאים, הפסנתר הוא זה שנטל את ההובלה.

חומוס ו"מפתח סולו"

קיץ 2003 היה זמן טוב לעציצים (כלומר, ג'ו רוזן) לשתף פעולה ביניהם. זה קרה בסינגל "חומוס", יחד עם נתי אורנן ("מופע החיים של גוטל בוטל"). בהתבסס על השיר "אל תביטי רחוק" נרקח באולפן של יזהר אשדות הסינגל "חומוס" וכבש לו שיאי השמעות חדשים ברדיו. במקביל אליו קוימו שני ערבי "מפתח סולו", ערבי יוצרים רבי משתתפים במועדון החיפאי, הפיוז'ן. זה היה ניסיון מעניין, וגם אם לא הגיעו מאסות אדירות של אנשים, עדיין זה קיבל חשיפה נדיבה ויפה במדיה. זה המחיש (עבורי) את מה שתמיד ידעתי, שעשייה גדולה וראויה יוצרת עניין גדול מבחוץ.

האלבום החמישי, כוחם של מים

באותו קיץ, האלבום החמישי, "כוחם של מים", הוקלט באולפן של יזהר אשדות והיה אלבום אינטרנט ראשון כאן באתר, שהונח להורדה חופשית בקיץ 2004. הוא כלל מוסיקה מאולתרת בפסנתר למילים של המשוררת המנוחה שולמית הראבן, שהלכה לעולמה סמוך לאותו זמן. האלבום זכה לתהודה יפה ופידבקים טובים של משתמשים ברשת (הסיפור המלא מאחורי האלבום - באגף "אלבומים"). באלבום הזה יצרנו מין תיאטרון מוזיקאלי קטן בתוך האולפן של יזהר בהשתתפות כמה וכמה אנשים. זה גם אלבום שהעמיק את יחסי-העבודה ביני לבין אלידע רמון, מה שהיה אידיאלי מאוד לקראת האלבום החשוב הבא.

האלבום השישי, כל הפסים כחולים

כשאני נוטל עימי את לקחי הקלטת חמישה אלבומים קודמים, ואוצר בתוכי אנרגיה יצירתית גדולה ועצומה, אני ניגש אל הבית השני שלי, אל האולפן של יזהר אשדות, כדי להקליט את אלבומי השישי בקיץ של 2004 (כמעט תמיד בקיץ הדברים הללו מתרחשים). אוגוסט, בדיוק שנה לאחר "כוחם של מים", זה זמן ההתרחשות. האנרגיות התאטרליות הניסיוניות של האלבום הקודם פינו את מקומן למשהו מסודר יותר, תוכניתית ורעיונית, לאלבום שהוא אלבום שירים נטו- אישי, צלול, אינטימי- אלבום שהוא שלי, במלוא מובן המילה.

בבואך לאולפן הקלטות זה קל מאוד להתפזר, לאבד אנרגיות וגישה אל השירים, ללכת למקומות שלא רצית ולא פיללת לפגוש אותם. הרבה פעמים זה נתון למצבי רוח מתחלפים, לקצרים בתקשורת מול טכנאים באולפן, לאובדן השראה זמני, לאלף ואחת סיבות. כל המכשולים הללו הוסרו לגמרי באלבום הזה. אחרי שנים של עשייה מוזיקאלית, "כל הפסים כחולים" הוא בדיוק הדבר שחלמתי עליו. הגשמה מוזיקאלית אמיתית, טוטאלית. 13 שירים, שירה ופסנתר נטו. נטול גימיקים ופוזות. אני נטו.

אחרי שנים של כתיבה בעיתונים, ימים ספורים בלבד לאחר תום ההקלטות, אני מוצא את עצמי נפלט החוצה מעולם העיתונות. זה תהליך שעוד ייקח מספר חודשים, עד שאגיע למידת ההבנה שהעולם שקדם ליצירת האלבום הזה, מבחינתי, הוא לא העולם שנמצא שם בחוץ, רגע אחרי שהאלבום הזה כבר קיים. זה אלבום שמגדיר מחדש את היחסים ביני לבין העולם, וביני לבין היצירה שלי. יותר מכל, זה כרטיס הביקור הכי אמיתי שלי שיצרתי אי-פעם. עם זה אני יכול הכי להזדהות באמת, גם אם לא תמיד זה הכי קל.

והמסע נמשך

היופי בביוגרפיה הזאת, הוא שהיא מתעדכנת כל הזמן. היופי בכל אלבום שאתה יוצר, זה שתמיד יש את האלבום הבא. היופי באמונות ובכוונות של בני אדם, זה שהם משתנים כל הזמן.

אם לרגעים מסויימים הספקות מקוננים בי, הרי שברגע שלאחריהם יבואו פריצת דרך ותחושות ביטחון ושליטה חזקים. האמן מהלך תמיד על חבל דק שבין תחושת שמחה גדולה וחזון, לבין חידלון ושממה. העולם שמבחוץ לא בהכרח דוחף אותך ליצור כל הזמן, לכתוב שירים, להתבטא. זה אתה שדוחף את הדברים קדימה. ובכל זאת, דיאלוג חיצוני עוזר פעמים רבות להדגיש חלקים חזקים וחיוניים בתוכך. חלקים שהזנחת או שפחות שמת לב אליהם.

הדיאלוג הוא חשוב. חשוב לא פחות למאזין לכוון את עצמו למידת האזנה כזאת, שתיתן למוזיקה לחלחל פנימה. מאזין אמיתי לא נזקק להצדיק את אהבתו לאמן, הוא פשוט מרגיש את השירים ומודע לקיומם המלא. ובזה, בעצם, מצדיק את קיומו של האמן. כל מילה נוספת מיותרת.

דרך חדשה במסע

TROY הופך במהלך השנים 2007-2008 למותג בין-לאומי חזק בעולם הניו אייג', הצומח להפליא ובקצב מסחרר בעולם המסחר החדש של אלבומי mp3 באינטרנט. למעשה, עד אמצע שנת 2009 TROY מוצא עצמו כמותג הניו אייג' הישראלי המצליח ביום בעולם כיום. אבל הדרך לשם היא לא קצרה... זה מצריך ממני כמעט שנה ויותר של הסתגרות כמעט מוחלטת באולפן ההקלטות על-מנת לשדרג את עצמי למה שאני הופך להיות בהמשך - מוזיקאי מקצועי יותר, מתוחכם ומתקדם יותר. שנת 2008 עמדה בסימן שידרוגים טכנולוגיים, ושנת 2009 רק העמיקה והדגישה את הכיוון הזה. את מכשיר המוטיף הישן מבית YAMAHA החליף המוטיף-אקס-אס. מיקרו אקס מבית קורג הוא גם נדבך חשוב בעשייה. באו והצטרפו גם ה-Tenori-on מבית YAMAHA וכמה קופסאות חכמות נוספות מבית קורג.

באמצע שנת 2009 אני מודע ומבין באופן מוחלט שאני מוכן ומזומן להתרפק בהנאה יתירה על השכלולים הטכנולוגיים הקיימים, ועושה בהם שימוש תדיר ומהנה בהחלט. הטכנולוגיה העכשווית מקנה את מקסימום היכולת והאפשרויות להעצים את המוזיקה וליצור זרמי תודעה וביטוי חדשים ומעניינים.

הסיפתח לפרויקטים ברשת בחו"ל - Best Music for Sex

מה שמתחיל בתור בדיחה באתר הורדות חינמי בצרפת בשם jamendo.com הופך לסדרה של אלבומי מותג מצליחים בחנות הרשת הגדולה בעולם eMusic.com. כמנוי באתר משנת 2002, אני מוצא את המקום נוח וזמין כדי לקדם את המוזיקה שאני יוצר. העניין תופס תאוצה, והקהל מגיח מכל מיני מקומות מעניינים - מקהיר, דרך צרפת, ניו-יורק וכמובן - עד יפן (השוק הגדול ביותר בעולם למוזיקה כיום). סדרת הסקס הזאת היא סדרת תודעה התפתחותית שמשלבת טקסטים באנגלית (עם יציאות קלות בעברית לעיתים נדירות עד-מאוד) עם קטעי דאנס אלקטרוניים ארוכים. אני יכול להודות בפה מלא שאלו הם האלבומים שאני הכי נהנה להקליט, מכל העשייה המגוונת שלי. השיא של הפעילות הזאת הגיע בשנת 2009, עם סידרה של אלבומי מותג בניו-אייג', תחת כותרות כמו Light on Hijafal Land וגם On the Way to Happiness. אלה הם אלבומי יצירות בנות שעה ויותר, שצפויים לעשות את ההיסטוריה וההיסטריה וימכרו באלפים על גבי אלפים תוך שהם שמים את TROY סוף כל-סוף על המפה, כשם נפוץ ביותר בעולם.

העשייה הזאת משולבת בקליפים וביצירת וידאו-ארט, תחום חדש בהחלט אך מאתגר עד-מאוד. מושם דגש מיוחד על עיצוב ברמה בין-לאומית. שיתוף פעולה חדש עם דורון עדות, המעצב מס'1 של עטיפות אלבומים בישראל, מניב בקיץ 2009 את אלבום המותג huvalaba.com - פרוייקט האתנו-דאנס הישראלי המובחר ביותר שתמצאו כיום. זהו הילד החורג של פרוייקט best music for sex ושל החומרים האינסטרומנטליים שהוקלטו במהלך העבודה על האלבום הישראלי שצפוי לצאת לקראת סוף אותה שנה. הוא מביא מכל הטוב שבעולם ושם דגש מיוחד על מוזיקת ניו אייג' שקטה. באזור הזה קובע Awake All Chackras, אלבום ראשון בעידן ההובא, שיא חדש והופך להיות אלבום הניו-אייג' הנמכר ביותר שיצרתי עד-כה.

קיץ 2009 עומד בסימן סיבוב הופעות עולמי של הפרוייקט שמשלב בתוכו את הקלידים והקולות שלי (תוך שימוש בטכנולוגיות סינת'וז מגוונות) עם עבודת צוות של נגנים מקצועיים על הבמה ועבודת וידאו ארט על גבי מסך (להלן: vj) שמוקרנת מאחור בזמן ההופעה. כל זה רענן מאוד, וסוף כל-סוף לאחר שלוש שנים של הפסקה מחזיר אותי סופית אל הבמה (שלא על-מנת לעזוב אותה, אלא רק להישאר שם כמה שיותר).

האלבום השביעי, Troy Re:turn

אני עוזב את חיפה בשנת 2005, כשערימה של דיסקים שקיבלתי מחבר טוב, זיגי שאול שמו, מונחת אצלי בתיק. יש שם תלוניוס מונק, צ'ט בייקר, אוסף בלקני והרבה סמבה ולטיני. זיגי רוצה שיהיה לי רק טוב. אני אוסף אליי בקיץ 2005 את ארנון פלטי (בס), עמוס הדני (גיטרה) ואיתן איצקוביץ' (תופים) למה שמתעתד להיות "האלבום האדום". טריו הג'אז הטוב בישראל מורכב משלושה נגנים שהם גם מורים בכירים בבית הספר רימון, ואחד מהם פלטי, שהוא חבר וותיק (ויקר!) חיפאי (וגם איש-אשכולות, ראוי לציין). הסאשן הזה מארח לתוכו חברים טובים כמו שלומי שבן ונעם רותם בשיר אחד, ושלמה קובה ז"ל שיעזוב את עולם החומר בדיוק חודשיים אחרי ההקלטה של "כוכב נולד" באותו קיץ (שיר שהופיע במקור באלבום "כל הפסים כחולים").

הפרוייקט הזה של אלבום טרוי ובו מיטב המוזיקאים בארץ יילך ויתרחב למימדים עצומים בשנים שלאחר-מכן. בין 2005 ל-2008 מתארחים בו בסביבות 50 מוזיקאים, מיזהר אשדות ופיטר רוט, דרך גרי אקשטיין ויאיר יונה (איש הלייבל "אנובה") וכלה בהרבה שמות חדשים שתרצו לשמוע עוד בעתיד, כמו הגיטריסט המחונן אבי טבח, ועוד הרבה קולות שאסור לכם לפספס כמו אברי ששון ואוהד שרגאי.

רבים הם האמנים שנוטלים חלק באלבום שהולך להיות כפול, מורכב ומגוון מז'אנרים שונים- אלקטרוניקה, ג'אז, רוק, פופ ואפילו פוליטיקה בתוכו- וגם שירי משוררים (שהם לא אני, במקרה הזה). שיתוף פעולה ראוי לציון הוא עם חנה גולדברג (בשיר "בום טראח!"), אמנית חיפאית נפלאה ("אין סוסים שמדברים עברית"), ועם מוט'קה לבנון, מייסד המקומונים של חיפה ומי שגידל אותי לתוך עולם העיתונות בשנים המוקדמות של הקריירה העיתונאית שלי.

בקיץ 2009 אני מוצא את עצמי כבר שנה בחזרה בחיפה, גר בסמוך לחוף הים. כן, חזרתי לחיפה אחרי שלוש שנים בפלורנטין בתל-אביב, במהלכם הוקלט האלבום הכפול והמגוון הזה במיטב אולפני ההקלטה הקיימים כיום. קיץ 2009 עומד בסימן סיבוב ההופעות של Huva Laba ותחילת מסע הפרומו לאלבום הכפול החדש troy re:turn, אלבום ישראלי ראשון ומסודר מזה חמש שנים. אפילו יואב קוטנר בתוכו וגם האמן הבריטי הנפלא ג'יילס האו.

אלבום Huvalaba - Naked Dance מתוכנן לצאת בעולם ב -20 ליולי ובישראל ב -2 בספטמבר, 2009. Troy Re:turn מתוכנן אף הוא לספטמבר 2009. את מושכות היחצ"נות נוטלת (לראשונה בצורה מסודרת בפרוייקטים שלי) היחצ"נית רעות יפעת. פרטים לגבי יצירת קשר עימה ניתן למצוא ב"יצירת קשר".

TROY