השנה הייתה 1988 כשלהקת הד הוציאה את אלבומה הייחודי שתיכף נתעכב עליו. זה אלבום שהשאיר חותם על התקופה, שהייתה התקופה של שיא גל הרוק האלטרנטיבי תוצרת בריטניה, עם שורה של להקות בריטיות (ואחר כך גם אמריקאיות) שצלחו את כל הדרך באותה השעה ממצעדי האינדי הישר אל לב המיינסטרים – להקות כמו יו-2,  אר.אי.אם, הסמיתס והפיקסיז. כל אלה היו נחלתם של מעטים, במחתרת האיכותית של הרוק, עד שבמהרה חצו את הסף שבין אינדי ליתר העולם, והפכו להיות אלה ששולטות בראשי המצעדים, להקות איצטדיונים לכל דבר.

דבר מכל זה לא קרה ללהקת HEAD, למרות שנחשבו לאחת ההחתמות המזהירות והחמות של הלייבל הגדול והחשוב VIRGIN באותם הזמנים של שלהי שנות השמונים. אלבומם הראשון SNOG ON THE ROCKS הפך כמעט מיידית לאלבום הנבחר והחביב על מבקרי המוזיקה בחצי האי האנגלוסקסי. הכל תודות לסולן חצי שיכור, או שרק העמיד פנים שהוא שיכור. היה משהו כל כך שובה לב בסוטול הפרטי שלו, בגיחוך הפנימי החזק, בשילוב שבין כלומניקיות לאינטלקט. גם עבודת הגיטרות והרוק המצויינים של שאר החברים לא הזיקה כמובן. אפשר להגדיר את הרוק שלהם כמצב רוח טוב של רוק מרושל עד מהוקצה היטב. משהו שנע בין מודעות טוטאליות לשולמפריות קיצונית, שני קצוות רחוקים שרק הד ידעו לשלב בגאונות.

אחרי אלבום הבכורה המשובח הגיע עוד אלבום אחד מוצלח ביותר. ואחר כך נעלמה הלהקה לנצח. מותירה אותנו עם שני אלבומים מושלמים. עוד אחד מהרגעים האלה הקצרים בזמן של שלמות מוזיקאליות חד פעמית, מהסוג הנדיר ביותר. כזה שהחזיק היטב והתעלה מעל אופנות וזמנים, והוא עדיין – אחלה רוק שבעולם. לנצח (כנראה).

TROY