מצאתי את התמונה הזאת ברשת. זאת תמונה בשחור לבן. במציאות ירדנה כהן, זאת אני יכול להבטיח לכם, הייתה הרבה יותר צבעונית.
כן, בויקיפדיה כבר הספיקו לעדכן, מיטב אתרי החדשות כתבו עליה. נסיכת הריקוד הישראלי הלכה לעולמה השבוע, ביולי הקרוב – אם עדיין הייתה נשארת איתנו – הייתה חוגגת 102 להיווסדה. כמוני כמוה, אנחנו ילדי השמש של חודש יולי, שופעי יצירתיות, אינדיבידואליסטים, עקשנים. מאוד עקשנים.
המפגש האינטימי שלי איתה, עוד לפני שפגשתי אותה פנים אל פנים, היה דרך הספר, שנועם הנכד שלה השאיל לי לפני עשרים שנה.
אולי היום, בעידן הרשת, כשהספר הזה כבר מזמן לא בחנויות, מישהו יועיל לטעון ולהעלות את גוף היצירה היפה הזאת אל הרשת, לעוין חוזר של כמה מאיתנו, ולגילוי ראשוני מצד מי שאולי היו רוצים לגלות.
ירדנה כהן הייתה רקדנית עם נשמה של מוזיקאית צוענית. מהמעט שיצא לי לשוחח איתה אני ממשיך להתפעל עד היום. את שיבולת החיטה הצהובה שהביאה לי ביחד עם פתק בכתב ידע לפני שעליתי לבמה במועדון "צוותא" בחיפה המשכתי לשמור הרבה שנים לאחר מכן.
הדינאמיות האסרטיבית שלה ממשיכה לשכון בתוכנו גם עכשיו. זוהי מלאכתם של בעלי אסרטיב פנימי חזק, שעשויים לעורר בך שינוי גדול בחיים. ירדנה כהן לא הייתה צריכה לאמר הרבה, רק להיות שם, והנוכחות שלה היא הדבר החזק ביותר שידעה להפגין.
TROY
